יחד עם ביטול הטיסות והאלכוג'ל, הקורונה הביאה איתה גם מושג חדש לעולם - חיוב בבידוד חברתי, או בשמו העממי "הסגר", על מנת לנסות ולמנוע הדבקה בנגיף הקורונה ככול הניתן.
המשמעות היא שבמשפחות רבות תקופת הקורונה מתאפיינת במעין ניתוק כפוי מהעולם החיצון, עת שכל בני המשפחה מתקבצים להם יחד בהסגר בביתם.

אך מה קורה במקרה של משפחות שבהן ההורים גרושים ואינם חיים יחד תחת אותה קורת גג? האם יש בקורונה כדי להשפיע על חלוקת זמני השהות של אותם הורים עם ילדיהם הקטנים? האם הקורונה כשלעצמה מהווה נימוק מספיק למניעת זמני שהות עם מי מההורים?

​

לענייננו, בתקנות החירום שהותקנו על-ידי הממשלה ישנה התייחסות מפורשת המתירה העברה של קטינים, שהוריהם חיים בנפרד, על ידי אחד מהוריהם, לביתו של ההורה השני.

על כן, נראה כי חשש לבדו, לא מהווה סיבה מספקת למניעת קשר של קטינים עם מי מהוריהם.

חשוב לזכור, כי מול החשש מהעברת הקטינים מהורה אחד להורה אחר בתקופת הקורונה, עומדים הצורך של הילדים לשמירה על שגרה בתקופה מורכבת זו, החשיבות בשמירה על הקשר המיטיב עם שני הוריהם וקבלת תחושת הביטחון בשני הבתים.

משום כך, כדאי ורצוי לנהל שיח עם ההורה השני ובו להעלות את החששות הקיימים בנושא, כדי לנסות ולפעול יחד בתקופת הקורונה, לשם שמירת ביטחונם של הילדים בעת חלוקת זמני השהות עם שני ההורים. במידת הצורך, כדוגמת מקרה שבו אחד ההורים מחוייב בבידוד או חלילה נדבק בנגיף, נראה כי יש מקום להתגמש יחד על שינוי נקודתי כזה או אחר של זמני השהות, תוך שמירת הקשר ההדוק עם ההורה השני מרחוק, כך שברגע שיתאפשר לו/ה, יוכל לקבל חזרה זמן שהות עם ילדיו/ה.

​